<h1>רבינו אברהם מן ההר על חגיגה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
בראיה. במצות יראה כל זכורך, שצריך להתראות בעזרה ברגל ולהביא עולת ראיה. חרש שוטה וקטן. דלאו בני דיעה נינהו ופטורין מן המצוות. החיגר וכו'. כולהו יליף בגמרא. איזהו קטן וכו'. אבל מכאן ואילך אע"פ שאינו חייב מן התורה הטילו חכמים על אביו לחנכו במצות. שלש רגלים. הראוי לעלות ברגליו חייב הכתוב, וכיון דגדול פטור מן התורה, קטן נמי שאינו יכול לעלות לאו בר חינוך הוא. ולרבינא דאמר. לקמן בפירקין [ד' ע"ב]. הניחא למ"ד. לקמן בפירקין [ט' ע"א]. כולן תשלומין. לקמן אמרינן שיש לקרבנות החג תשלומין כל שבעה. ואיכא מאן דאמר כולן תשלומין זה לזה, ואף מי שאינו מחויב ביום ראשון אם נתחייב בשאר הימים מביא, ואם לא הביא ביום שנתחייב יביא למחר. דראשון. ומי שלא נתחייב ביום ראשון לא יביא בשאר הימים אע"פ שנראה. יראה כתיב, דמשמע יראה האדם את השכינה. וקרינן יראה. כל זכורך את פני האדון, דמשמע שהאדון יבוא לראותך, הקיש הכתוב ראיתך לראיתו, מה הוא אין חסרון בראייתו אף מי שמחויב בראיה לא יהא חסרון בראייתו. מעיקרא. דהכל לאיתויי מי שחציו עבד. משנה ראשונה. קודם שחזרו ב"ה להורות כב"ש. פירש רבנו שלמה סיפא דמתניתין דתני חוץ מעבדים שאינם משוחררים, דאוקמה רבינא במי שחציו [עבד וחציו בן חורין] דפטור, נשנית קודם שחזרו ב"ה להורות כב"ש, ורישא הכל לאיתויי חציו דחייב נשנית לאחר שחזרו והורו שיש על ב"ד לכוף אדוניו לשחררו. והוה ליה כאילו כבר משוחרר וחייב, ומשנה לא זזה ממקומה ע"כ. וקשיא להאי פירושא, הואיל וחייב בראיה משום דהוה ליה כמשוחרר, גבי שופר נמי נחשביה כמשוחרר ויוציא את עצמו. וכבר ביארנו פרק ראוהו ב"ד [ר"ה כ"ט ע"א] הא מילתא ופירושא דילה בתכלית הביאור. ולקמן [ד' ע"א] נבאר זה.
<h2>דף ב:</h2>
לא תקנתם. בפריה ורביה. לישא שפחה אינו יכול. מפני צד חירות שבו. בת חורין אינו יכול. מפני צד עבדות שבו. לא תוהו. לא לתהו ברא הקב"ה הארץ. חרש שדברו בו חכמים בכל מקום. להשוותו לקטן לפוטרו מן המצות. תנינא. במתניתין. הא דתנו רבנן. בברייתא. ולמדנו שהברייתא עיקר וסומכין עליה. כפיקחין. והיינו מתניתין, דלא פטר אלא חרש דדמי לקטן ושוטה. וא"א. אלם כמשמעו, נוטריקון אישתקול מילוליה ניטל דיבורו. פטור. מן הראיה, קשיין אהדדי. ומשני דחרש שהוא כשוטה, דהיינו שאינו מדבר ואינו שומע פטור משמחה. וחרש שהוא כפיקח, דהיינו מדבר ואינו שומע פטור מ[ראיה] וחייב בשמחה. ומתניתין איירי בתרי גוני חרש, וחסורי מיחסרא. ולקמן [מקשה למ"ד] פטור מראיה ואמאי חייב בשמחה.
<h2>דף ג.</h2>
ראיה מהקהל. דכתיב בפרשת הקהל, בבוא כל ישראל ליראות, וקרי ביה למען ילמדו. ודאי למען ילמדו הוא, דקא דריש תנא בלא הך קושיא דהני תרי אילמי ליכא לפרושי דיוקא דתנא באנפא אחרינא. דאי ס"ד למען ילמדו. קא דריש, וסבירא ליה דמאן דלא משתעי לא גמר, תו לא הוה צריך קרא למימר אלא למען ישמעו והוא פטר למדבר ואינו שומע, וטעמא הוא משום דלא גמיר דכיון שאינו שומע לא גמיר. ואי סבירא ליה נמי דמאן דלא משתעי לא גמיר ממילא אמעיט מלמען ישמעו שומע ואינו מדבר, דהא טעמא דתרוייהו משום דלא גמיר. אלא ודאי סבירא [דמאן] דלא משתעי גמיר, ולמען ישמעו אתי למעוטי מי שאינו שומע משום דלא גמיר והדר אתא למעוטי מי ששומע ואינו מדבר מלמען ילמדו דאע"ג דגמיר לעצמו, הואיל ולא מגמר לאחריני פטור. הילכך ודאי ילמדו קא דריש תנא. ישמעו. וזה אינו שומע מאזנו אחת. לבעלי קבין. שנחתכו רגליהם. נדיב. שנדבו לבו להכיר בוראו. נדיבי עמים. הם הגרים המתנדבים מן העמים לקבל עול מצות. להקביל. י"ט היה, שאדם חייב לכבד את רבו ברגל בהקבלת פנים כדאיתא בראש השנה [ט"ז ע"ב]. תלמידיך אנו. ואין לנו לדבר לפניך. האמרת. שבחת. חטיבה. שבח.
<h2>דף ג:</h2>
אף הוא. ר' אלעזר בן עזריה. דרבן. הוא הברזל החד התחוב בראש המגל, אגילו בלעז. אל אחד אמרן. אין אחד מכולם מביא ראיה אלא מתורת אלוה אחד. ופרנס אחד. אין לך מביא ראיה מדברי נביא הבא לחלוק על משה רבינו. אפרכסת. אנטרמויא בלעז, כלומר עשה אוזן שומעת, לשמוע הכל, להבחין איזה יכשר לקבוע הלכה כמותו. בהדיא. מיד, למה הוזקקו לומר תלמידיך אנו וכו'. נמנו וגמרו. והתקינו שיהיו ישראלים הדרים בעבר הירדן בארץ עמון ומואב. מעשרין. עכשיו מעשר [עני] בשביעית, שלא תהא שביעית נוהגת שם, והם חורשים וזורעים בשביעית. פשוט ידיך. הוקשה בעיניו שנתן הכבוד לאותו מנין, שמימות אנשי כנסת הגדולה היתה תקנה זו. לא תחושו. לא יהא לכם שום חשש גמגום במה שתיקנתם, שהרי הסכמתם להלכה. שכך מקובלני וכו', וקדושה ראשונה שקידש יהושע אינה אלא עד ש[הוגלו], אבל קדושה שניה שהיתה בימי עזרא נתקדשה לעולם, כדאיתא ביבמות [פ"ב ע"ב]. איזהו שוטה. האמור בכל מקום שפטור מן המצות ומן העונשים ואין קנינו קנין ואין ממכרו ממכר. לעולם וכו'. ואפילו הכי לא מחזקינן ליה בחדא אליבא דרב הונא. גנדריפס אחדיה. מין חולי הבא מחמת דאגה. רוח הטומאה. רוח שדים.
<h2>דף ד.</h2>
שור וחמור וגמל. דהואיל והועד בשלשה מינין פעם אחת לכל מין ומין, נעשה מועד לכל. אי שמיע ליה, הא דתניא. דמשום דבר אחד מחזקינן ליה בשוטה. הוה הדר ביה. דהא בחדא סגי. דדמיא לה. דקורע היינו כמו מאבד. מכולהו. דאף [בשארא] סגי בחדא. ומסתברא דהלכה כרבי יוחנן, ובחדא נמי הוי שוטה והוא דקא עביד דרך שטות. והיינו דומיא דמאבד מה שנותנים לו דהואיל ומאבד מה שנותנים לו ודאי דרך שטות קא עביד. זכור. אם נאמר זכור, אין לך להוציא אלא הנשים. דבריה הוא. ופליגי בה ר' יוסי ורבנן ביבמות [פ"ג ע"א] ובתוספתא דבכורים [פ"ד]. למעוטי ספיקא. בתמיהא. מבחוץ. ואינו טמון אלא הגיד, וודאי זכר הוא. המקמץ. צואת כלבים. והמצרף נחושת. במקום שחופרין אותו מן הקרקע. וכל אלו ריחן רע, ואין יכולים לעלות עם חביריהם. לה לה. וכתב לה ספר [דברים כ"ד] וכתיב או חפשה לא ניתן לה [ויקרא י"ט]. לא נצרכה וכו'. כתב רבינו שלמה ומיהו למשנה אחרונה, הואיל ובידינו לכוף את רבו אין לזה אלא אדון אחד, עד כאן. ולא נהיר, דמכל מקום הרי יש לו אדון אחר עדיין. והוא נגרר אחר מה שפירש למעלה [ב' ע"א]. ועיקר הפירוש הוא לא נצרכה אלא למי שחציו עבד, שאע"פ שבשאר מצות חציו עבד וחציו בן חורין חייב משום צד חירות שבו. בהא אתא קרא ואפקיה בהדיא וכתב את פני האדון מי שאין לו אדון אלא זה, יצא מי שחציו עבד וחציו בן חורין שיש לו אדון אחר. ואפילו למשנה אחרונה דאמרינן כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, כל זמן שלא עשאו בן חורין אדנותו עליו, שאוסרו בבת חורין. והא דאמרינן לעיל [ב' ע"א] לא קשיא כאן למשנה ראשונה כאן למשנה אחרונה, הכי פירושא, למשנה ראשונה שאין כופין את רבו לשחררו, ודאי קשיא הא דאמרינן הכל לאיתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין שחייב בראיה על הא דרבינא דאמר שפטור, שאין לנו דבר שנחייב אותו בראיה על כל פנים. אבל למשנה אחרונה דתני שכופין את רבו ועושה אותו בן חורין לא קשיא הא על הא דרבינא, דהא דאמרינן הכל לאיתויי מי שחציו עבד שחייב, לאו למימרא שכל מי שאינו משוחרר יתחייב בראיה, דהא עדיין יש לו אדון ויצא מי שיש לו אדון אחר. אלא הכל אתא לאשמועינן כמשנה אחרונה שכופין את רבו ועושה אותו בן חורין. והכי קאמר הכל לאיתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין שבא על כל פנים לחיוב ראיה ואפילו לא ירצה רבו, דהיינו שב"ד כופין רבו ומשחררו. ולא פליג האי דיוקא דמתניתין אמימרא דרבינא למשנה אחרונה, דמתניתין אתת לאשמועינן שכופין את רבו. ולעולם כל זמן שלא שיחררו פטור מן הראיה, דקרא אתא למיפטריה מראיה אע"פ שבשאר מצות חייב משום צד חירות שבו. וכן פסק הר"ם בקרבנות פרק ב' [הלכ' חגיגה פ"ב ה"א]. וביארנו כל זה פרק ראוהו ב"ד [ר"ה כ"ט ע"א]. ד"א וכו'. דאילו פרט לבעלי קבין מפעמים נפקא כדלעיל [ג' ע"א]. הילכך רגלים אתא למעוטי מי שצריך משענת אחר חוץ מרגליו.
<h2>דף ד:</h2>
מפנקי. שאין יכול לילך בלא מנעל, דאין אדם נכנס להר הבית במנעל, דכתיב מי ביקש זאת וגו'. ערל. ישראל שמתו אחיו מחמת מילה. תוכחה. שמוכיח פשעו בפניו. אייתי לי. הרוג את מרים שגודלת וקולעת שיער הנשים. היכי יכלת לה. מאחר שלא הגיע זמנה. מתרא. פורגון בלעז, היתה אוחזת האוד של תנור שקורין פורגון, והיתה מכבדת התנור.
<h2>דף ה.</h2>
אותיבתיה. הושיבתו על גבי רגלה וניכיתה ואיתרע מזליה. דרעינא. [נושא] אני אותן, שאיני מוסרן לדומה שהוא שומר המתים. אלא מתגלגלין עמי ונופין ועפין עמי בעולם עד שיתמלאו שנותיו. דמעביר במיליה. מעביר על מדותיו. דמטו. שנתבשלו כל צרכן, הטובות ירא פן ירקבו, אף הבחורים הצדיקים נאחזים למיתה פן יחטאו. אדזוטר. בעודו בחור. אי בעי. להיות הולך בדרך טובים, הוה חיי. מבעט. היו מכירין בו שאינו מן הטובים והקדושים שהיה מבעט ברבותיו, ומפני זה אמר כך. ונמאס. שקצה דעת חבירו בדבר. מאי אם טוב. דמשמע שאף על הטובה הוא נשפט. שאינו מחותך. שאינו מנוקר מן החלב ומן הגידין האסורין. בערבי שבתות. פירש רבנו שלמה שמתוך שהן ממהרין לתקן צרכי שבת אין נותנין לב לראות אם הוא מנוקר אם לאו. צרות הסמוכות זו לזו. מלשון [שמואל א' א'] וכעסתה צרתה שתי נשים יחד. זה הממציא. אלעיל קאי. בשעת דוחקו. ולא קודם שיבוא לידי דוחק, כדי שיקנה צרכיו במתון ובשעת הזול. לעיליא. פירש רבינו שלמה, לקנות תבואה. לתיליתא. להפסד ולאיבוד, ופירש רבינו שלמה מעצמו, לתיליתא, לקנות בשעת הדחק מזון, שעה שהוא תולה בסלו.
<h2>דף ה:</h2>
אינו מהם. מזרע ישראל. הסתר פנים. שצועק מצרות הבאות עליו ואינו נענה. והיה לאכול. שהגוים שוללים ממנו. וגרבוה. שללוהו. בחלום. שמראין לו הדבר בחלום כדי שיתפלל על הדבר. נטויה. להגין. אחוי ליה. על ידי רמז, שהחזיר פניו. במחוג. ברמז. מבנים. מישראל הקרויים בנים. לנגדך. בשוה. שיחה. דברי שחוק שלפני תשמיש. כדלא טעים. כרעב לאכול, כלומר מתאוה לתשמיש. מאיגרא רם. שאין לך גג גבוה ובור עמוק כמשמים לארץ. תקפיה. הלך שם על כרחו. מנא לך הא. שגדולה כל כך הקבלת פנים. הוה רגיל. מהלך ג' חדשים היה מביתו לבית ר' יוסי, ונוסע מביתו אחר הפסח ולומד יום אחד וחוזר לביתו ומשמח את אשתו בסוכות.
<h2>דף ו.</h2>
ועד הכא. עד ירושלים. מאן אתייה. כדי עלייתו מירושלים להר הבית אתה אומר שיחנכוהו, ועד ירושלים מי הביאו. בשמחה. לעלות לרגל ולשמוח בחג עם בעלה, דנשים נצטוו על השמחה דכתיב ושמחת אתה וביתך. מכאן ואילך. דאימיה לא מיחייבא להתראות בהר הבית. עד יגמל. מסוף כ"ד חדש שהם ימי יניקה, ומשנה ראשונה ואילך הוא יכול לרכוב על כתיפו של אביו כדי לעלות מירושלים להר הבית וכל שכן משילה למשכן. לפני הדיבור. קודם מתן תורה הקריבו שלמים בסיני. וישלח את נערי. אע"ג דהאי קרא כתיב באלה המשפטים לאחר עשרת הדברות. קודם מתן תורה הואי, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, והכי איתא במסכת שבת פרק רבי עקיבא [פ"ח ע"א]. שתי אכילות. אכילת מזבח ואכילת אדם.
<h2>דף ו:</h2>
לפסוקי טעמי. שצריך לקרא הפסוק כפי משמעותו, שאם העולות היו פרים צריך לקרות ויעלו עולות בלא אתנח כדי שיהיה מחובר עם זבחי שלמים פרים שהרי העולות היו פרים ואם היו כבשים צריך לקרות ויעלו עולות באתנחתא כדי שנפסיק העולות מן השלמים שהעולות היו כבשים והשלמים היו פרים.
<h2>דף ז.</h2>
ואין נראין חצאין. כלו' אלו שיצטרכו לעשות חבורה לעצמם אם יעלו, שפטורים.
<h2>דף ח.</h2>
סקרתא. שהוא צובע, דתנן בבכורות [נ"ח ע"ב] היוצא בעשירי סוקרו בסיקרא ואומר הרי זה מעשר, והוא צבע אדום שצובעין בו התריסין.
<h2>דף ח:</h2>
שאין נושאין נשים במועד. שאסור לישא אשה בחולו של מועד, שאין מערבין שמחה בשמחה.
<h2>דף ט:</h2>
עשר פרסי בזוזא. אדם שוכר חמורו לילך עשר פרסי בזוז, ואם תאמר לו שילך יותר אפילו פרסה ישאל שני זוזים. בקרו גמל. זה לקרבן, כלומר מי שהוא רע מתחילתו אין זה מעוות.
<h2>דף י.</h2>
וליוצא ולבא. מקרא הוא בזכריה [זכריה ח'], ודרשוהו כאן. תלמוד. הוא ידיעת טעמי הדברים. מתלמוד לתלמוד. מירושלמי לבבלי. היתר נדרים. שאמרו חכמים שהחכם מתיר הנדרים [ועוקרם] למ[פרע] מעט רמז מצאו במקרא ואין על מה לסמוך מן הכתוב, אלא שכן מסור לחכמים בתורה שבעל פה. הלכות שבת וכו'. יש בהן רמז מקרא מעט, כהר תלוי בשערת הראש. העבודות. הלכות עבודת הקרבנות. העריות. ערוה. הן הן גופי תורה. בגמרא פריך אטו הנך לאו גופי תורה נינהו. הפלאה. לשון פירוש. אחת. שפירש כשנדר ואסר עצמו בדבר. ואחת. שחוזר ומפרש לפני החכם ואומר כך נדרתי והרי[ני] מתחרט. ורבינו שלמה פירש ועל דעת כן נדרתי ועל דעת כן לא נדרתי ע"כ. וקיימא לן [גיטין ל"ה ע"ב] צריך לפרוט את הנדר, וקיימא לן [נדרים כ"ב ע"א] פותחין בחרטה. מדקאמר באפי. כלומר מחמת אפי, אלמא דיכול הוא לישאל. כל נדיב לב. כלומר אם נדיבות לבו עליו עדיין יביא, ואם מתחרט יתירו לו. ואקיימה. מכלל שאם לא רצה לקיים יתירו לו. פלפלתא. גרעין אחד של פלפל.
<h2>דף י:</h2>
מלאכת מחשבת אסרה תורה. שהמלאכה חשובה בעיניו ונתכוין לעשותה. לא כתיבא. גבי שבת, אלא במשכן הוא דכתיבא, ולפי שסמך בויקהל פרשת שבת לפרשת בנין המשכן אנו למידין מלאכת מחשבת לשבת. מיכתב כתיבא. כדאמרינן לעיל מוחגותם אותו חג לה'. וחוגו חגא. להרבות שמחה, ומאי כהררין ראייה גדולה היא.
<h2>דף יא:</h2>
לבתו מאנוסתו דלא כתיבא. דאילו בתו מאשתו כתיבא דכתיב [ויקרא י"ח] ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה, דהכי משמע קרא בין שהוא ממנו בין שהוא מאיש אחר, וכתיב קרא אחרינא ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותה וגו', והכי מוקמינן ליה במסכת יבמות [צ"ז ע"א] בבת בתו מאנוסתו מדלא אסר בבת בתה של אשה זו אלא בבת הבת שנולדה הימנו ובהאי קרא דאנוסה בת בתו ובת בנו כתיבי, בתו לא כתיבא. ואם תאמר קל וחומר, אין מזהירין ואין עונשין מדין ק"ו. ודיני ממונות ומצות עשה והלכות עבודה ופסולי קדשים [אתה למד] מדין ק"ו [אבל לא] אזהרות ועונשין ומקרא נפקא לן במסכת מכות [ה' ע"ב], ומהיכן אנו למידים בתו מאנוסתו. אתיא הנה הנה. לאיסור, אתיא זימה זימה לשריפה. כתוב [בנישואין] (בעונשים) שארה הנה זימה היא, וכתיב באונסין כי ערותך הנה, מה הנה האמור (בעונשין) [בנישואין] עשה בתה כבת בתה ובת בנה, אף באונסין עשה בתו כבת בתו ובת בנו. אתיא זימה זימה לשריפה מאחר שלמדת אנוסה מנשואה ובנשואה כתיב זימה היא כמה דכתיב באונסין דמי וחוזר ילמוד בה שריפה מאיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה היא באש ישרפו וכו'. הנך. דלא מפרשי האי לאו גופי תורה נינהו בתמיה. הן והן. אלו ואלו.
בשלשה. שנים והוא. אחד. והוא. ביחיד. הוא לבדו, ובגמרא מפרש לה. מה למעלה. מרקיע שעל ראשי החיות. מה למטה. מן ה[חיות]. מה לפנים. חוץ למחיצת הרקיע למזרח. לאחור. למערב, ובגמרא מפרש טעמא. כבוד קונו. כלומר על שכלו, כי שכל האדם כשיוצא מן הכוח אל הפועל הוא כבוד השם ובא לזרז האדם שלא יהרוס האדם לעיין בדמיונות הנפסדות, הן בטבעיות וכל שכן באלוהיות. וגם לא ישתדל להטריד שכלו להשיג מה שאין בכוחו להשיג. אלא יתישב ויחוס על שכלו וימנע ויעמוד על גבולו ועל מה שבכוחו להשיג. ובגמרא מפרש מאי היא, וקאמר רבה זה המסתכל בקשת, רמז על שיבוש הטבעיות כמה שפירשנו. ורב יוסף דאמר זה העובד ע"ז בסתר, רמז על שיבוש הדעות הנפסדות באלוהיות כמו שפירש[נו]. וכבר הביא הר"ם זאת במורה בפרק ל"ב מן החלק הראשון. רתוי לו. יפה וטוב היה לו אם לא בא לעולם. והא אמרת רישא ולא במרכבה ביחיד. וכיון שאינו שומע מפי הרב על כרחיך מדעתו הוא מבין, וקא אסרת ליה. והדר תנית אלא אם כן חכם ומבין מדעתו, שלא יצטרך לשאול לחכם במקום שיסתפק. [שקיל וטרי]. נושא ונותן בהלכה עם רבו. מצלי אודניה. מטה אזנו ושומע דבריהם ושומעין דברי הרב, אבל כשהן שלשה שקלי הנך וטרו זה עם זה ולא ישמעו מה אמר רבן, ואתו למישרי איסורא בעריות על ידי שלא שמעו מהרב כשאמר אסור. בפניו. כשהוא רואה מוכן לפניו שיכול לגזול. מנא הני מילי. שאין שואלין במעשה בראשית בשנים.
<h2>דף יב.</h2>
מפולמות. לשון ליחלוח, מויישדש בלעז. ולא נתלו עד יום רביעי. שאז נגלית פעולתן. פקעיות. מויישלש בלעז. שרפרף. להדום רגליו, כסא לישב עליו. וטרפן. שערבן זה בזה.
<h2>דף יב:</h2>
על שני עשר עמודים. רמז לתנועת גלגל המזלות. שבעה. רמז לתנועת שבעה כוכבי לכת. על עמוד אחד. רמז לגלגל היומי המניע כל הגלגלים בסיבובו. שני רקיעים הם. הגלגל היומי אשר אין בו כוכב, ומנה שאר הגלגלים שיש בהם כוכב כולם כאחד.
<h2>דף יג.</h2>
במופלא. במופרש ומובדל ממך, שלא רצה הקב"ה לגלות לך. לא קשאי. לא זקנתי, ועדיין יש בי רתיחת הטבע. כיבושו של עולם. סתרו של עולם.
<h2>דף יג:</h2>
חרסים. הוא כלי חרס מנוקב, וצורפי זהב משתמשים בו לשרוף הזהב, והאור יוצא ל[מעלה]. מאי בעיא התם. למה הלכה לבבל. ראה ישעיה. במראה ואראה את ד'. בן כרך. רבינו שלמה פירש לפחיתות יחזקאל. והעיקר לפחיתות אנשי דורו או אנשי מקומו, שצריך לספר להם בלשון רחבה וארוכה. שור. הוא קטיגור משום מעשה העגל. סניגור. מליץ יושב ושונא תגר. כרביא. כפני התינוק.
<h2>דף יד.</h2>
תורגמן. להשמיע הדרשה, ומה שאומר הרב.
<h2>דף יד:</h2>
לכת שלישית. של כתות היושבות לפני שכינה. דארצי וארצו קמיה. שהרצה לפני אחרים, ואחרים הרצו לפניו. קמי מאן דאירצי. סיפר לפני מי שהרצה לאחרים. נכנסו לפרדס. לשון רבינו שלמה עלו לרקיע על ידי שם המפורש ע"כ. והעיקר לפרדס החכמות. שיש טהור. לשון רבינו שלמה, מבהיק כמים צלולים. אל תאמרו מים מים. כלומר מים יש כאן היאך נלך ע"כ. והעיקר, אבני שיש טהור קרא החלק האמצעי מן האויר שהוא קר זך ונקי, וקראו שיש לרוב קרירותו, וטהור לרוב זכותו, ושם מתילדים מי המטר העולים מן הארץ באיד הלח. ורוצה לומר אל תאמרו שהמים הם משם, אלא מן הארץ עולים באיד הלח. והציץ. לשון רבינו שלמה הציץ לפני השכינה. נפגע. נטרפה דעתו ע"כ. והעיקר, הציץ בחכמה ומת שלא עמד על אמיתתה ונתרשל ממנה מכל וכל ושב כבראשונה שלא [ידע] כלל ממנה, ונפגע שלמד ממנה אבל לא היה למוד שלם שלא עמד על אמיתתה ושב מבולבל. יקר. פירש רבינו שלמה, הוקשה מיתתו בעיניו ע"כ. שאלו את בן זומא. פירש רבינו שלמה, בשמים. לסרוסי כלבא. הואיל וסירוס נאמר אצל פסולי קרבן, וכלב אפילו חליפיו אינם ראויין לקרבן כדכתיב לא תביא מחיר כלב. מהו. לסרסו, או לא. כל שבארצכם לא תעשו. כל מין שבארצכם לא תעשו כן בשום מקום ובשום זמן. וכן הלכה. והביא זה הר"ם בקדושה באיסורי ביאה פרק ט"ז [ה"ט]. מהו לכהן גדול. והיא אומרת שימצאו לה בתולים, אי נמי כהן גדול נשאה ולא ידע שהיא מעוברת ומצא לה בתולים ואחר כך נמצאת מעוברת, מהו לקיימה, משום בתולה מעמיו יקח אשה.
<h2>דף טו.</h2>
יכול [אני] לבעול. שהיה בקי בהטיה, וזו נמי נבעלה ואסור לקיימה. באמבטי. כלי שרוחצין בו, ויש לומר שהטיח אדם שם שכבת זרע ונכנס במיעיה. מעיקרא. כשיצא מהאדם היה יורה כחץ, ותולין שזו לא נבעלה. מאין לאין. מאין באת והיכן תלך, והיאך לבך טרוד. גודא דגמלא. שני לווחין שעל גשר זו אצל זו, ואי אפשר בלא ריוח מועט בינתים. סחופין. כפויין זה אצל זה. קיצץ. כלומר יצא לאמונה רעה. ומפני שהמשיל החכמה לפרדס, אמרו קיצץ בנטיעות הפרדס, דרך משל. עיפוי. פירש רבינו שלמה לשון עייפות. והעיקר, מלשון [ישעי' י"א] ועפו בכתף פלשתים, לשון התפשטות. פולסי. ורגדש בלעז, מכת מקל. פוגלא. צנון. ממשרה. ערוגה.
<h2>דף טו:</h2>
כי נח. שמת. אמרי. ברקיע. חד הוה ביננא. תלמיד אחד היה בינינו ויצא לתרבות רעה, ואין כולנו יכולים להצילו ולהביאו לחיי העולם הבא. אי נקטיה וכו'. אם הייתי אוחזו בידי להצילו ולהביאו לחיי העולם הבא, מי יקחנו מידי. מרמי לשון נוטל. מן. כמו מינאי. שומר הפתח. של גיהנם לא עמד כשבאת להוציא אחר משם. לדעתם לא נאמר. אלמא ברשיעי עסקינן, וקאמר הט אזנך. שכחי עמיך. שכחי מעשיהם. בגדול. מותר, שיודע להזהר שלא ילמד ממעשיו. השתא קאמר. עכשיו שומע לקולך ואומר שמועה מפיו. קלני מראשי. רבי מאיר אמרה בסנהדרין [מ"ו ע"א], כי קללת אלהים תלוי. קלני, כובד אני על שיצרתי זה שמת בעונו. במגדל. כתב רבינו שלמה, יש מפרשים בגובהו של למ"ד דורשין כל זאת ולי נראה מהלכות אהילות קאמר ע"כ. טינא. רשעים היו מימיהם. זמר יווני. והיה לו להניח בשביל חורבון. כל עמר וכו'. שנותנין ביורה לצבוע, עולה צבעו או אינו עולה. ורוצה לומר כל הלומדים לפני חכמים עולה להם תורתם להגין עליהם מן החטא או לא. כל דנחית נקי וכו'. שלא נתלכלך כשהיה בגיזה. פירש רבינו שלמה כך, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו עולה לו כך נראה בעיני, ורבותי מפרשים כל עמר כלומר אם היורד לגיהנם לידון עולה אגב אימיה, צמר בן יומו של נרמס בטיט, כלומר אם יש בו זכות עולה. כל זה כתב רבינו שלמה. עלה בשמים. שהשיג החכמה בתכלית השלמות.
<h2>דף טז.</h2>
מאי דרש. כתב רבינו שלמה, מהיכן הבין מקום השכינה שנזהר שלא הציץ שם אי נמי שלא טעה במה שטעה אחר ע"כ. בשדים. יש מרבותינו אנשים שהיו מאמינים מציאות השדים. דוחק רגלי השכינה. אומר בלבו אין שכינה רואה ואין כאן. שאין מכירין אותו. שוב אין דעתו גסה עליו, וכן לבוש שחורים שמא יכנע יצרו. היכא דלא מצי כייף. ועושה בצינעה, טוב לו שיעשה בצינעה ואל יעשה בפרהסיא. אבל מאן דמצי כייף ועושה בצינעה הוא מחלל השם. ומברכים העם בשם המפורש. פירש רבינו שלמה, שהשכינה שורה על קשרי אצבעותיהם. אתם עידי. הוא מעיד בעצמו בכל עת שאומר בפניו. שלא לסמוך. בי"ט. וזו היא מחלוקת ראשונה שהיתה בין חכמי ישראל. יהושע וכו' כולם דור אחד, דור אחר דור היה. יצא מנחם. בגמרא מפרש להיכן יצא. נכנס שמאי. להיות אב בית דין תחתיו.
<h2>דף טז:</h2>
הראשונים. שהוזכרו ראשונים בכל זוג היו נשיאים. עד זומם. שלא הוזם אלא האחד לבדו. הנדון. קודם הזמה, ואחר כך הוזמו. אלא מפני שמעון. שמא יטעה. לא מצטריפנא. לישב בדין. בסמיכה עצמה. דמאן דאסר לאו משום שבות קאמר, אלא דסבירא ליה דשלמי חובה לא בעו סמיכה. בכל כוחו בעינן. והרי משתמש בבעלי חיים. אמר ר' יוסי. דס"ל נשים סומכות רשות [עבדינן עבודה] הואיל ובכל כוחו נשענו עליו ולא מחייבי בסמיכה עבודה [הוא]. אקפו ידכון. לשון דבר הצף ואינו מכביד, ויצף הברזל [מלכים ב' ו'] מתרגמינן וקפא פרזלא. ש"מ. מדרבי יוחנן דאוקים טעמא משום שבות. צדדין. של בהמה ושל אילן [אסורין], אע"ג דתנן אין רוכבין ואין עולין ה"ה לכל שימוש אע"פ שאינו עשוי להשתמש. ופליגי אמוראי בהאי מילתא פרק בתרא דשבת [קנ"ד ע"ב].
<h2>דף יז.</h2>
כל הדי גבה. ששוה לגבה והראש שוה בגובה לגב הבהמה. ואפסיקא הלכתא פרק בתרא דשבת [קנ"ה ע"א] דצדדין אסורין צדי צדדין מותרין. יום טבוח. של קרבנות ראיה וחגיגה של י"ט. אין כהן גדול מתלבש בכלים. נאים בביתו ובשוק. ולא בשעת עבודה קאמר, ולא בבגדי כהונה קאי, אלא שלא יתנאה באותו יום, שיום טבוח אחר השבת להורות שאינו י"ט מפני הצדוקים שהיו אומרים לעולם עצרת אחר השבת דקאמר וספרתם ממחרת השבת שבת בראשית. ואם כן לעולם עצרת אחר השבת. פז"ר קש"ב. פייס זמן רגל קרבן שיר ברכה.
<h2>דף יז:</h2>
מנה ימים. ל' יום. וקדש חדש. למוספין. מנה ימים. נ' יום. וקדש עצרת. לקרבנותיו. מה חודש. קדושתו באחד ממנויו. הא אמר אביי. במנחות פרק ר' ישמעאל [ס"ו ע"א] וש"מ דמצוה למימני שבועי ר"ל בכל יום ויום משום חיבוב הדבר, דאי אמרת דמצוה למימני שבועי ר"ל דוקא בהשלמת השבוע אבל בשאר הימים לא כמו שפירשו רבים לישני ליה דאף עצרת למנוייה דקאמר ר"ל לרוב מנוייה דהיינו הימים.
<h2>דף יח.</h2>
לימד וכו'. הני קראי אסמכתא נינהו ואיסור מלאכה בחולו של מועד דרבנן הוא. ורבינו שלמה שכתב תשמור שבעת ימים וכל תשמור לא תעשה הוא שמרהו במלאכה, לא דיקדק. מקרא קדש. משמע קדשהו בעשיית מלאכה לעצור ממלאכה. אלא לחכמים. היודעים על איזו להטיל איסור ועל איזו להטיל היתר. איזה יום הוא י"ט ואסור בכל מלאכה ואיזה יום הוא חולו של מועד שיש בו מלאכת מותרת, כגון דבר האבד, ושאר מלאכה אסורה. י"ט שחל להיות בשבת. הוי יום טבוח אחר השבת ומותר בהספד להוציא מן הצדוקין, אבל כשחל י"ט אחר השבת לא הוי יום טבוח באחד בשבת, ואסור בהספד.
<h2>דף יח:</h2>
נוטלין לידים (כלומר) לחולין ולמעשר ולתרומה. די להם בנטילה בכלי שאין בו אלא רביעית מים. אבל לאכילת קדשים צריך להטביל הידים בארבעים סאה. לחטאת. ליגע במי חטאת שנתקדשו באפר פרה אדומה להזות מהן על טמאי מתים. הוחזק. לשון כונה, (שנזהר) [שהתכוין] לטבול כדי לאכול חולין. ולא הוחזק. שלא נתכוין לשם טבילת טהרה אלא לשם רחיצה בעלמא. לפרושים. לאוכלי חוליהן בטהרת חולין. לאוכלי תרומה. כהנים. באכילה בעו נטילה, לנגוע לא בעו נטילה. וש"מ שהאוכל פת אע"פ שהוא נגוב צריך נטילת ידים. דאי איירי בשאינו נגוב, אפילו פירות אם מטבילן או יש עליהם משקה צריך נטילת ידים. והביא זה הר"ם בברכות ראש פרק ו' [ה"א]. באכילה דנהמא. [בעו נטילה]. באכילה דפירי. לא בעו נטילה. לחולין. לא בעינן נטילה, ואע"פ שלא נתכוין לשם טהרה לאכול חולין ידיו טהורות.
<h2>דף יט.</h2>
הר דלית. גריס רבינו האיי. ורבינו שלמה גריס חר דלית, והוא מקום משופע ויורד וקרוי קטפרס ואינו חיבור ואין מ' סאה שבו במקום אחד, ולא חשבינן להו כמחוברין. בראשין. אחד מראשי הגל כשהוא מגיע לארץ. בכיפין. כשהוא באויר. מחזיק. עצמו בטבילה זו. גוד אחית. מים שעליו כאילו הם במקוה. צינוריות. שטווין בהן זהב. בראשו של ראשון. בעודו במים. גממיות. גומות בנחל שיפולי הרים, כמו נחל איתן.
<h2>דף כא:</h2>
עירוב מקואות. מקוה חסר שבצד מקוה שלם וכמין צינור ביניהם שמחברם אם יש ברוחבן כשפופרת הנוד, והוא הקנה שנותנין בפי הנוד של עור.
<h2>דף כב.</h2>
חוזרות למקומן. שאדם יכול לגלגל בתוך חללו שתי אצבעות לכל צד. הוי עירוב. והוו להו כחד מקוה, ומטבילין אף [כלים]. מקוה שחלקו בסל וגרגותני. לא עלתה לו טבילה, שעשאן כשני מקואות ואין שיעור לא בזה ולא בזה. ואע"פ שהמים מחוברים בין אויר הנצרים, אין זה חיבור. דהא ארעא כולא מחלחלא. והמים באים מנהר גדול לא הוי חיבור, דבעינן מ' סאה במקום אחד. כר' יוסי. כתב רבינו שלמה דאילו לרבנן לא מקבלינן, כדאמרינן בפסחים פרק אלו עוברין [מ"ט ע"ב] ע"כ. ולא כן דעת הרי"ף, דהאי עם הארץ דרבנן מיירי שאינו במקרא ולא במשנה, אבל בדרך ארץ ובמצוות איתיה. ועם הארץ דהתם מיירי שהוא בחזקת חשוד על עבירות, כמו שכתב פרק אלו עוברין. הילכך פי' מימרא דרב פפא כך הוא, כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מעם הארץ, שאינו לא במקרא ולא במשנה, הואיל ומוחזק לנו בעדים שהוא הולך בדרך טובים. שאע"פ כן היה לנו לומר דליהוי כאשה, הואיל ואינו במקרא ולא במשנה אינו יודע עונש עדות שקר ואין לנו להסמך בעדותו דומיא דאשה. כמאן כר' יוסי, דחייש לאיבה. ובסוטה פרק היה נוטל [כ"ב ע"א] מסיק, איזהו עם הארץ וכו'. וניחוש לשאלה. כלומר לא נטבל כלי בתוך כלי לתרומה, דילמא חזי עם הארץ ועביד הכי, ואנו שואלין ומשתמשים בכליהם כרבנן דשיילינן מינייהו, כדקתני נטהר את הכלי שבתוכו שטהרתו לך ולו כלומר שחבר (ראשי) [רשאי] לשאול כלי עם הארץ. אבל אם נטהר אוכלין ומשקין שבתוך הכלי חרס אם הוא מוקף צמיד פתיל באהל המת או נתנו על פי ארובה של עלייה והמת בבית ונתן על פיה כלי חרס לא טהרנו אלא לעצמו של עם הארץ שהוא אוכלם. שהרי חבירים בדילים הימנו וממגעו. ובלאו הכי נמי כל מאכלם טמא.
<h2>דף כב:</h2>
אשה לשה. בעלייה זו שהמת בבית. כלום משגיח עליך. לפיכך טהרו לו ב"ש אוכלין ומשקין וכלי חרס שאין להם תקנה אלא שבירתן, ואם באת לאסרן עליו לא ישמע אליך. אבל בכלי שטף ישמע אליך ויטבילנו. נהדרו להו. ואמאי קאמרינן שזה אחד מן הדברים שחזרו ב"ה להורות כב"ש. לא מושלי. אין דרך ארץ להשאיל כלי לשבעה ימים. שצובט בו. שאוחז בו ומושיטו לאחרים. טהורה לתרומה. וכל שכן לחולין. ואטבילה לא מהמני. דאמרי להשואל ממנו צריך להטבילו. בגופיה מהימן. לא טבלתי, דלא אתחזק לן ככופר בטבילה. דאמר הטבלתי כלי בתוך כלי. דאיתחזק לן ה... בטבילה אע"ג דאמר שהיה כשפופרת הנוד דמסלק לריעותיה לא מהימני. והתניא. בניחותא. להזות. [שאמר שהיום] יום [שלישי] או שביעי נאמן ומזין עליו מיד. אלא שלישי שמונה בפנינו. דלא מהימן ממאי דאמר. מתחילתו. בענין הזאה שאינו נאמן. בסופו. אטבילה דמהימן, דאמר אדקדק בטבילה כי היכי דליהמנו לי בה מיהא.
<h2>דף כד.</h2>
קטבלא. היא מעור עבה וקשה ואין לה תוך. הילכך אינו מצרפו אלא מדרבנן. מאי ריבותא דנגובה כיון [דנוגע] לחברתה. מה לי נגובה מה לי אינה נגובה, הא ליכא תורת הכשר כלל אלא באוכלין.
<h2>דף כד:</h2>
וכי יש נגיבה לקדש. קס"ד דאוכלין נגובים ר"ל שהם נגובים מעיקרם, שלא הוכשרו מעולם. לא צריכא. פירש רבינו שלמה, כלומר אין נגיבה זו לומר שלא הוכשרו לטומאה אלא כשהוכשרו ועכשיו הם נגובין וטומאה הם מקבלים ולא הוצרכה משנתינו לדבר באוכלי קדש נגובין אלא באוכלי חולין נגובין ואוכלי קדש. [תחב לו חבירו]. לתוך פיו בידים טהורות וזה האוכל ידיו טמאות. בכוש או בכרכר. שהם פשוטי כלי עץ ואינן מקבלין טומאה. ובקש לאכול עמהם צנון או בצל. של חולין. שאין ידים שהם שניות מטמאין את החולין, ואפילו הכי גזור רבנן שלא יאכלם עם הקדש שמא יגע בידים מסואבות באוכלי קדש שבפיו. ולענין תרומה. אע"פ שידו טמאה פוסלת לא [עשו] מעלה זו אלא אמרינן זריז הוא ולא נגע. והכי קאמרה מתניתין, אוכלין אוכלין של חולין בידים מסואבות עם התרומה ולא עם הקדש. ולהכי נקט נגובין, שאילו היה עכשיו משקין עליהם נעשו ראשון מחמת הידים. שכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה, ועושין חולין שניים, וכשנוגעין בתרומה שבפיו פוסלין אותה. ואית דמסקי מילתא בנגובין שלא הוכשרו מעולם. וקשיא לי, בחולין מה לי הוכשרו ומה לי לא הוכשרו. הלא אין ידים מועילות לחולין כלום ע"כ.
<h2>דף כה:</h2>
שבעים יום. מקדימים לטהר כליהם. אמר אביי ש"מ דינא הוא עילויה ארישא למיטרח אגולפי שבעין יומין מקמי מעצרתא. המודיעים. רחוק מירושלים ט"ו מיל.
<h2>דף כו.</h2>
הגבאין. ישראלים שהם גובין מס המלך מישראל גולגליות וארנונות שנכנסו לתוך הבית לעבוט עבוטו. איכא גוי בהדייהו אין נאמנין לומר לא נגענו, דמירתתי אם לא יחפשו כל הבית. אימת הגוי. שמא יענישם בגוף או בממון. אימת מלכות. שמא ילשינם הגוי. גוי שאינו חשוב. אימתו ליכא, אימת ממונו איכא, שמא ילשין.
<h2>דף כז.</h2>
שלחנו מכפר עליו. בהכנסת אורחים. סלמנדה. חיה שנבראת מן האש. פירש רבנו שלמה, כשמבערין אש במקום אחד שבע שנים ע"כ. בעובי דינר זהב. מעט ולא חסר זהבה ונעשה בו נס.
